סיפור חייו של טוביה קרוסקל

נולדתי בשנת 1907 בדורפט, להורי משה וטאובה. היינו שמונה ילדים. מקור פרנסת המשפחה היה מסחר בעורות. הורי היו אנשים אדוקים. אבי וסבי (אב אבי שהתגורר אתנו) היו פוקדים בדרך קבע את בית הכנסת ואילו אנו, הילדים, הצטרפנו אליהם בעיקר בשבתות.

עד שנת 1917 היתה אסטוניה תחת שלטון רוסי וכשנתיים שלטו בארץ זו הגרמנים. הם גילו יחס טוב לתושבים ויצרו איתם קשרים. זוכר אני את התזמורת הצבאית שניגנה יום יום בכיכר המרכזית. אהבתי לבוא לשם מדי יום ולהקשיב. פעם אף זכיתי להחזיק את התווים של חייל גרמני. אני מניח שהשנה היתה 1919 כאשר נכנסו הרוסים שוב לאסטוניה, אך הפעם כשליטים קומוניסטים ובתור שכאלה עשו שפטים בעיקר ביהדות העשירה. סיפרו עליהם שאספו את היהודים במרתפים, הרגו אותם בגרזנים והשליכו את הגופות לנהר. מכיוון שהגרמנים שהו עדיין באסטוניה, עשה הצבא נקם בקומוניסטים. היו תופסים בהם קבוצות, מובילים אותם דרך הרחוב שלנו עד לנהר, הורגים את כולם ומשאירים אותם לכמה ימים לראווה ולהנאתם של הרבים. לא זכורה לי השנה בה התארגן הצבא האסטוני, הרחיק את כל הצבאות הזרים והכריז על רפובליקה אסטונית.

את ההשכלה העממית קבלנו בבתי ספר יהודיים אך בית ספר תיכון לא היה ליהודים בנפרד, אפילו לא כאשר האסטונים היו בשלטון. נאלצנו על כן, ללמוד בבית הספר הכללי, בשפה הרוסית. מכיוון שהורי היו אדוקים, לא הסכימו שנלמד בשבתות. בכדי שנוכל להמשיך בלימודים תיכוניים, הוסכם בין הורי התלמידים והנהלת בית הספר שנבקר גם בשבתות אך לא ניקח אתנו ציוד לימודי ולא נכתוב בשבת.

אבי מת בהיותי בן עשר. המקרה קרה בחודשי הקיץ, עת היתה כל המשפחה בקייטנה. בחודשים אלה היה אבא נשאר לבדו כל השבוע בבית ומצטרף אל המשפחה לקראת שבת. באחת הפעמים בהיותו לבד בבית, נכנס לו קוץ ביד, אך לא התייחס לזה. ביום שישי בא אלינו, הלך אתנו לאגם להתרחץ ולפתע חש ברע. רופא לא היה במקום הקיט והיה צריך להביאו מהעיר. מכיוון שהתחבורה היתה רק באמצעות הרכבת, הגיע הרופא ביום ראשון, אך אבא כבר לא היה בחיים. בן חמישים וארבע או חמש היה במותו. אחרי מות אבי נכנס הסבא לעסק בעזרת אמי. לגבי אימא היה הדבר קשה ביותר, אך למרות המצב שנוצר, המשכנו בלימודים, ולעזרת אימא באה אחותי הבכירה הודה.

אציין במיוחד שאבי היה ציוני נלהב וחלם לעלות עם כל המשפחה ארצה, אך נפטר בטרם עת, ואנו, שישה מתוך שמונת ילדיו, הגשמנו את חלומו. ראשונה בעולים היתה פסיה שהפסיקה את לימודיה באוניברסיטה ועלתה בשנת 1924. כעבור זמן מה העבירה גם את פייגה ארצה. אחי לייבה היה מגויס ואילו אני נעשיתי בגיל 17 לעוזר הראשי של סבי בפרנסת המשפחה. באסטוניה לא הופיעו עיתונים בשפת היידיש, על כן עמדתי בקשר עם עיתון יומי שהופיע בלטביה תחת השם "פרימורגן". הייתי גם כתב ב"אשמדאי", העיתון ההומוריסטי שהופיע בלטביה.

אמי נפטרה כעשר שנים אחרי מות אבי ואנו הנותרים נשארנו תחת טיפולו של הסבא. אחרי מות סבי, קיבל אחי לייבה את העסק לידיו. אחותי הבכירה הודה היתה כבר נשואה ואני נקראתי למלא את חובת הגיוס. להפתעתי הרבה נפסלתי ע"י הרופא הצבאי שערך בי בדיקה שגרתית בשפופרת העץ שלו, והחליט שליבי אינו מתאים לתקן ורשם מחלת לב... מכיוון שנפסלתי, חיסלתי את ענייני והחלטתי לעלות ארצה.

בדורפט לא היתה תנועה חלוצית פרט לקפא"י (קופת ארץ ישראל) ולכן עמדתי בקשרים עם תנועת השומר הצעיר בריגה, באמצעות שמואל לולב, דרכו קבלתי סרטיפיקט מבלי להיות בהכשרה. בשנת 1929 (אחרי המאורעות בארץ) יצאתי מדורפט לריגה והצטרפתי לקבוצה שעלתה ארצה. הקבוצה פנתה לאפיקים ואילו אני נסעתי לרמת גן לאחותי פסיה, שנישאה בינתיים לאהרון. גרתי איתם         כשנה-שנתיים ועבדתי בפרדס. בעת ההיא נפגשתי עם דוד ברונטמן (כעת באפיקים). דוד ניגן במפוחית יד ובעקבותיו קניתי גם אני מפוחית.

בתקופה זו עברו פסיה ואהרון לבית חנן ואני איתם. משם נסעתי לבקר את אחותי שרה בקיבוץ טבריה. ללא תכנון, אך הודות למפוחית היד שלי, בה הצלחתי להרקיד את החבר'ה ולעשות שמח, הייתי מקובל עליהם ונשארתי כחודש ימים. עבדתי בהקמת מפעל רוטנברג ובייעור, לאחר מכן חזרתי לבית חנן ומשם, כחצי שנה לאחר איחוד כפר גלעדי עם קבוץ טבריה, הגעתי אף אני לכפר גלעדי. בחודשים הראשונים שלי בכפר גלעדי כתבתי "אופרה בלי גרוש", אותה הקדשתי לאיחוד עם קיבוץ טבריה והוספתי עוד אי אלו מחזות במשך הזמן.

מקום מגוריי הראשון היה בצד הדרומי של חדר האוכל הישן, שם היו כמה חדרי מגורים. בחצות היו באים החבר'ה להוציא אותי ממיטתי והייתי קם ומופיע עם הגרמושקה להגדיל את שמחת הקומזיץ. את הביצים לקומזיץ סחבנו מהלול. היינו מוציאים ביצים חמות מתחת לתרנגולות ובטרם העלו קליפה קשה. כאלו היו רוב לילות השבוע – עליזים ושמחים.

בבואי לכפר גלעדי היה כבר טרקטור, אך אני עבדתי עם זוג פרידות ועגלה. פעם עברתי עם הפרידות את הגן הצרפתי, שבקרבתו עמדו כוורות. בעוברי עם הפרידות התהפכה אחת הכוורות והדבורים התקיפו אותנו. הפרידות התחילו להשתולל וה"שמחה" היתה גדולה. בקושי רב עלה בידי להתיר אותן ולהוציאן משם. אחר כך עבדתי במאפיה שהיתה צמודה למטבח. את התנור הסיקו בג'יפט (פסולת של זיתים וענפי אקליפטוס). טיב הלחם היה ענין של מזל וחיה קרול היתה חוזרת ומשמיעה באוזני שכאשר אחיעם (בנה) היה אופה היתה לה פרוטקציה אצלו – לחם שלא הצליח היתה זוכה בו כשלל בשביל הלול. כפי הנראה היה יתרון מה במאפה שלי...

את אידה הכרתי לראשונה בקבוץ טבריה ונפגשנו שוב. רצה הגורל שהיא תעבוד במטבח ואני במאפיה ותוך כדי בישול ואפיה התבשלו גם נישואינו. בשנת 1934 נכנסו שני זוגות צעירים לבית האבן - צבי וברוניה ואנחנו. לאחר מכן גרנו יחד עם מרים ואליהו לויטין.

אחרי העבודה במאפיה רציתי להיות רפתן, אך לא הצלחתי לחלוב את הפרות. כיון שכך, חזרתי לפלחה אך הפעם לא עוד פרידות אלא עליתי על הטרקטור היחיד שהיה טי-20. עבדנו 24 שעות ביממה בשתי משמרות. היתה לנו מחרשה לא אוטומטית ואחד היה עומד עליה ובכל סיבוב מרים את הסכינים ע"י מנופים, כך שבכל משמרת עבדו שני אנשים. החלפת המשמרות נעשתה בעיקר ברגל ובמקרה הטוב ברכיבה על סוס או על החמורה של מאירקה אסושקין – אפורקה. למשמרת לילה היינו לוקחים אתנו אוכל, אך משאירים את הסל בכניסה לתלם. ערב אחד, כאשר באנו בלילה לסעוד את ליבנו, מצאנו את הסל ריק מאוכל ובמקומו רק קליפות של תפוחי זהב ועצמות דגים. תחילה חשבנו שבמחסן מכולת החליפו את הסל שלנו עם הסל שהחזירה המשמרת הקודמת, אך כאשר המקרה חזר על עצמו מדי לילה, היה כבר ברור שהשכנים שלנו מהכפר הקרוב – זוק פוקני - גילו את המטמון שלנו. הגיע זמן הזריעה. רתמו לטרקטור עגלה גדולה – פלטפורמה, והעמיסו עליה שקים עם זרעים, שמנים לטרקטור, אוכל וכו'. את העגלה העמידו על השביל והטרקטור עם הדריל נכנס לתלם. כשהגיעה שעת האוכל, ניגשנו לעגלה ומיד ראינו ש"טיפלו" בה. האוכל לא היה ולפעמים היו חסרים גם שקים עם זרעים. כשלא יכלו לקחת את השקים המלאים, היו שופכים את הזרעים על הארץ ולוקחים את השקים הריקים. באחד הלילות החלטנו להציב להם מארב. ירדנו לשדה עם עגלה עמוסה זרעי תבואה ובין השקים גם הסל שלנו. הזמינו את משה אליוביץ, (בתור שומר ותיק) והוא תפס עמדה מתחת לעגלה וחיכה. כעבור זמן מה הופיעו השותפים שלנו לסעודה. משה תפס ברגל של אחת מנשותיהם... בדרך הביתה, כשעברנו ליד הכפר, המטירו עלינו אבנים. המודיעין שלהם פעל בסדר, אך מאז ידענו ארוחת לילה מה היא.

בשנת 1934 קנה המשק את הקומביין הראשון. מכיוון שלא היתה לו די "פרנסה" בבית, יצאנו למסעות נדודים – לעבודות חוץ שונות. באחת המסעות האלו, יצאנו בשבת בבוקר עם הטרקטור והקומביין ונסענו על הכביש. עשינו חניית ביניים באפיקים והגענו ביום ראשון, בצהרי היום, לבית שאן. צמד הכלים לא יכול היה לעלות את העליה ובאין ברירה לקחנו אוטו ערבי, רתמנו את הצמד וכך עלינו איתם.

בדרך כלל הנסיעה עם הטרקטור על הכביש היתה אסורה ונוסף לכך הטרקטור היה מחליק על הכביש. בכדי לעלות איתו על הכביש היינו צריכים להכניס לו "קלעצלעך" (בולי עץ) בין שיני השרשרת. היתה זו עבודה רבה ולא כדאית לנסיעה למרחקים ארוכים ולכן ניסינו את מזלנו. פעם אחת, עת עברנו מכנרת ליבנאל, נתפסנו ע"י המשגיח הערבי שלא רצה לתת לנו לעבור. תוך כדי שסימנתי לחברי ללכת קדימה, נשארתי לנהל איתו משא ומתן ובשוחד של 5 גרוש סידרתי את העניין. הגענו ליבנאל כמתוכנן. בהזדמנות אחרת, בדרך מכפר חיטים לטבריה, החליק הטרקטור וכמעט ירד לוואדי. בקושי רב הצלחנו לעצור אותו. היינו שבוע בבית שאן ומשם ירדנו דרומה. הפעם העמסנו את הטרקטור עם הקומביין על הרכבת.

הרבה שנים היה מצב כלכלי קשה ושנים רבות נדדנו. באחת השנים, יצאנו קבוצת חברים לקורדני במפרץ חיפה, לחריש וזריעה. אפשר לומר שמאז השתפר מצבנו בהרבה. קבלנו אפילו רכב צמוד "דודג'" או ליתר דיוק ה"טרנטה" הראשון של המשק. קנו אותו מידי ערבי ב- 8 ל"י בלבד, אך לזכותו ייאמר כי העמיד צבא של נהגים - גרישה, יוסקה, מולקה ועוד. עבדנו גם עם טרקטור וסקרייפר תקופת מה בחולון, כאשר זו היתה עוד כולה חולות והיינו שותפים בהכנת השטח לשדה תעופה בלוד, שם גרנו באוהלים. הגענו הביתה אחת לשלושה-ארבעה שבועות ובבית, זכינו בימי חופש אלה למגורים קצת שונים - למגורי "מלון גרינבוים" (מתחת לעץ).

בשנת 1935 נולדה נעמה. הייתי בא לראותה בשעות המאוחרות של הערב, אחרי גמר העבודה במוסך. פעם, כאשר הייתי עדיין בבגדי עבודה ונעמה בידי, עברה קבוצת תיירים בקרבתנו. ילדה מתוך הקבוצה התבוננה בי ואמרה לאמה – "אימא, אימא! תראי, פועל מלוכלך לקח את התינוק". בינתיים קיבלנו חדר בצריף הראשון שנבנה ובזמנים שהייתי יוצא לעבודות חוץ, גידלה אידה דור של "פרימוסים". בבואי הביתה, עבדתי בהכנת המכונות לקראת העונה. הנוהג היה שאנשי השדה היו מתקנים את הציוד שלהם. המוסך הראשון היה במבנה קטן שעמד ליד האורווה ומאוחר יותר בנו מוסך "משוכלל" מול השדרה. יחד עם דב קרול עסקתי בכל סוגי התיקונים בשביל הבית וכן תיקונים של כלי רכב אחרים כעבודת חוץ.

עד שנת 1940 היו מתקנים בכפר גלעדי טרקטורים וקצת גם מכונות, תחת כל מיני גגונים וסככות, בין המכבסה והאורווה. בשנת 1940 הקימו בנין למוסך, שהיה צריך לשרת את קו האוטובוסים "שרות החולה" ממטולה לטבריה וממטולה לצפת, שכפר גלעדי קנתה בשותפות עם איילת השחר.

התחלנו עם שני מכונאים "חובבים" – דב קרול ז"ל ואני, שלמדנו בעיקר מהניסיון וקצת מספרים.

באחד הימים, הביאו לנו מנוע מפורק לגורמים הכי קטנים של אחד האוטובוסים והיינו צריכים לשפץ אותו – לעשות "אוברול" כפי שאז קראו לזה. למרות שלא הכרנו קודם את המנוע, הצלחנו להרכיב אותו והכנסנו אותו לתוך האוטובוס. רוצים להתניע ואין קול ואין עונה. התחילו להחליף חלקים – מאייד, מפלג – ושום דבר לא עזר. לבסוף רתמו אותו לטרקטור וגררו אותו מסביב לכל המשק, אך ללא תוצאות. בלית ברירה, הוחלט להוציא את המנוע ובפעולה הראשונה של הפירוק התגלה הסוד - עבד אתנו, בתור עוזר, נער מחברת הנוער ונתנו לו לעשות סֶתֶם לצינור הפלטה. הוא פשוט שכח לעשות את החור, ולגזים לא היה מאיפה לצאת...

בתנו השניה נולדה בשנת 1941, יום לפני הפלישה לסוריה במלחמת העולם השניה. אפשר לומר שהתעוררנו מרעם התותחים ובו ביום שהרחיקו את הילדים מאזור הגבול לעין חרוד, הובילו את אידה לבית החולים בעפולה, אך את הבשורה קבלתי רק כעבור שלושה ימים. קראנו לה מיכל בגלל ההזדהות והרושם שהשאירה עלינו ההצגה של "הבימה" שהוצגה בחצר של כפר גלעדי – "מיכל בת שאול".

ל"לידות" שלי תמיד התלווה איזה סיפור. בשנת 1945 עמדתי שוב להיות אב. מאחר ולא היתה לי כל ידיעה מאידה, ביקשתי ממזכיר המשק להתקשר עם הבית החולים. הוא אמנם התקשר, אך סיפר לי רק ששלומה טוב. כיוון שלא הופעתי בבית החולים, שלחה לי אידה "שדר" עם נהגי שירות החולה. לבת הזו קראנו דליה.

בשנת 1952 בחג פורים, הייתי אחד מנגני התזמורת ואף כתבתי לערב זה פזמון. סמוך לשעת המסיבה, הגיעה הידיעה על הולדת הבת הרביעית, עיניה, ואז שיניתי את תוכן הפזמון. הופעתי לפני קהל החוגגים בתלבושת מקסיקנית והכרזתי על עצמי כמלך הבנות.

בשנת 1948 נפל דב קרול ואני קיבלתי את ניהול המוסך. כאשר נחנך מפעל המחצבות, עבדנו תחילה עם הרכב הישן של המשק, אך כאשר הענף התפתח, בנו את בנין המשרדים של מחצבות והמוסך רחב הידיים. קם דור חדש של מכונאים, מסרתי לידיהם את ניהול המוסך ועברתי לשלוחה אחרת, למחסן החלקים בו אני עובד עד היום. כ"פרנסה" נוספת עבדתי גם כשמאי מטעם חברת ביטוח "הסנה".

עם גמר מלחמת העולם השניה, הגיעו אלינו ידיעות על בני משפחתי. לייבה אחי הצעיר והודה אחותי ניספו בידי הנאצים ואילו אנו התפזרנו פה בארץ מהדרום עד הצפון. פייגה (ציפורה) נפטרה בגיל צעיר, זמן קצר אחרי בואה ארצה. פסיה נשארה בבית חנן ונולדו לה בן ובת. הבן נפל במלחמת העצמאות. לאה הלכה לעין חרוד, עבדה שם כמורה, התחתנה ונולדו לה ארבעה ילדים. שרה הגיעה לכפר גלעדי, מקבוץ טבריה, נישאה לליובה (אריה) רחמן ונולדו להם עמוס ותורה. ליובה נפל במאורעות באגם החולה, עת עבד כמהנדס בזיכיון החולה. חיים, הצעיר שביננו, הלך לקבוץ עין גב. בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנת 1951, עבר עם קבוצת חברים לגינוסר. בשלב מסוים, עבר לזמן מה מגינוסר לערד, שם נפטר ונקבר בגינוסר. חוה ובנותיה נשארו בגינוסר.

ארבעת בנותינו העמידו לנו דור של נכדים.